<h1>ספר החינוך מצוה תפ"ב</h1>
<h2>דף יז.</h2>
לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידינו לחירות ולא נשלחנו בידים ריקניות, ועל זה נאמר [דברים ט"ו] העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך יי' אלהיך תתן לו. משרשי המצוה למען נקנה בנפשינו מדות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [קידושין ט"ז ע"ב] שאחד העבד היוצא בסוף שש או ביובל או במיתת אדון, וכן אמה שיצאת באחד מכל אלו או בסימנין, הרי אלו מעניקין להם, אבל היוצאין בגרעון כסף אין מעניקין להם, שנאמר וכי תשלחנו חפשי וזה לא שלחו הוא אלא שהעבד הוא שגרם בנתינת הכסף לצאת מתחת ידו. וכן מה שדרשו זכרונם לברכה [שם י"ז ע"א] במה שהזכיר הכתוב צאן וגורן ויקב שבדברים שיש בהן ברכה מחמת עצמם הוא שחייב אדם להעניקם אבל לא כספים ובגדים. ומה שאמרו זכרונם לברכה [שם] שאין פוחתין לו משלשים סלע, ובין נתברך בעל הבית לרגלו או לא נתברך חייב להעניק לו, וענק העבד לעצמו ואין בעל חובו גובה הימנו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ראשון מקדושין. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שכתבתי במה שקדם [מצוה מ"ב], ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.
